מעל פסגת בית פנורמה

קוביה חשופה בקומת הלופטים של בית פנורמה הפכה בידי האדריכל רון בלייברג לבית נעים וחמים, שבו יכול השף ארז שטרן לארח עד 70 אנשים

הכניסה לסטודיו של השף ארז שטרן היא סוג של הרפתקאה. במתחם בית פנורמה התעשייתי, בקומת הגג שבקצה המסלול הספירלי, בשורת הלופטים של הקומה החדשה, נמצאת הממלכה של שטרן.

את הלופט הסטנדרטי קיבל לידיו האדריכל רון בלייברג כשעוד היה 120 מ"ר של חלל עירום ועריה, עם האתגר לבנות עבור שטרן מקום אשר ישמש אותו הן לצרכיו האישיים והן לאירוח מקצועי - מסעדה שהיא בית, בית שהוא מסעדה.

שטרן, חניך של המטבח הצרפתי, למד בבית הספר המפורסם על שם פול בוקוז בליון שבצרפת. בצרפת עבר גם את הסטאג' שלו, ואחרי שעבד בארץ ובכמה מסעדות הבין שהוא מעדיף את האירוח האישי. "הייתי מארח אצלי בבית שבשכונת בבלי החל מזוג ועד 12 איש סביב לשולחן, ואז החלטתי לשדרג את היכולות ואת הקיבולת שלי. לאחרונה עברתי לבית פנורמה, והיום אני מארח לפי הזמנה משמונה ועד 30 אנשים בישיבה  ועד אירועים של 70 איש בסגנון קוקטייל או בופה".

"אני אוהב את האינטראקציה הבין-אישית עם לקוחותי", הוא מספר. "וגם את עצם העובדה שהמטבח פתוח והאנשים מתרשמים מההכנות, העשייה והצילחות (וו בשורוק, מלשון צלחת ר.ה), כי זה הופך את החוויה למשהו אחר, משהו עם ערך מוסף".

כמו צייר מול לוח חלק נכנס בלייברג אל החלל הריק ותכנן בו קומפוזיציה רבת פינות שבמרכזה המטבח. "האתגר שלי היה ליצור חלל דו תכליתי שמשמש כמסעדת בוטיק ועדיין שומר על אווירה של בית", הוא מספר. העשייה במטבח היא מרכז ההצגה, לכן מהווה המטבח את הבמה המרכזית, וממוקם על מפלס הכניסה המוגבה בכ-40 ס"מ משאר החלל. באותו מפלס, משני צידיה של דלת הכניסה, נמצאת פינת אוכל ביתית ופינת ישיבה סלונית, המשמשת גם כפינת המתנה לאורחים. לוח גדול עליו  כתוב בגיר תפריט היום מתגלה כדלת שמאחוריה חבויים שירותים המותאמים גם לנכים.

המטבח עצמו מחולק לשני חלקים, והחלק המיועד לבישול, ובו הכיריים, התנור והמקרר, וה"אי" שמולו - דלפק ישיבה שהוא איזור ה"סרוויס", והוא מנוצל עד תום כמקום איחסון לכלים ולסכו"ם. מעברו החיצוני של הדלפק יושבים אנשים על הבר ונהנים מהמחזה. המטבח פתוח וניתן להסתובב סביבו, יש דיאלוג בין הצופים והבשלן, ואפשר גם לקחת חלק בעשייה.

שולחן אובלי גדול (מטולמנ'ס) דומיננטי נמצא בחלק המזרחי של הלופט, הפתוח בקיר חלונות למרפסת גג מרוצפת דק, החולשת על מרחבי הנוף הפתוח. בשעת רצון משמשת גם מרפסת כמקום אירוח ובילוי. שדרת דקלי הוושינגטוניה המפורסמת של מקווה ישראל נראית מכאן כעוד נקודה באופק, וביום צלול אפשר להפליג במבטים עד הרי השפלה. כאן מימין, חוצץ קיר ועליו כוננית ספרים גדולה בין החלל הציבורי לחדר הפרטי שנחבא מאחורי, טורם לאווירה האינטימית ולתחושת החמימות הביתית. חלקו התחתון נוצל לחלל איחסון עמוק, שמצידו השני משמש כבסיס של מיטה.

את האוירה המיוחדת של המקום יצרו הדינמיקה בין בעלי הבית והאדריכל והשילוב בין החומרים החשופים והתעשייתיים עם פרטי הנוסטלגיה. "היה לי חשוב להשתמש ב'רדי מייד'", מעיד בלייברג על רוח העיצוב. לא לזרוק דבר מהריהוט הישן שארז הביא איתו מהבית הקודם. קצת משפצים, קצת מזיזים, וכל דבר מוצא את מקומו גם בחלל החדש". את הרהיטים הישנים קיבל שטרן משתי סבותיו הירושלמיות ומאחיה של אחת מהן. כך בפינת הישיבה הסלונית רופדו מחדש הספה והכורסאות של סבתו, אמו של אביו, בלבן חלק ופרוותי, ולהן חוברו כורסאות נוספות משוק הפישפשים. כולם מקיפים את מושבי הפלסטיק האדומים של פיליפ סטארק שהפכו, בתוספת משטח הזכוכית לשולחן סלוני.

במרכז פינת האוכל הביתית שנבנתה בהתאם לתכנון של בלייברג כחצי עיגול הפונה אל החלל, שולחן אוכל שהיה של סבתו, אם אימו. הרדיו הישן נקנה בשוק הפישפשים והוא בדיוק כמו הרדיו שזכר שטרן מבית סבותיו. שידות המיטה של אחת הסבתות הפכו לשידות כלים דקורטיביות, אהילים של אחרת מתנוססים בשתי פינות הישיבה, וארון ויטרינה מאחסן את אוסף הכלים, שגם ממנו קיבל שטרן סרוויסים אחרים בירושה. אחד מהם, מיפן מרהיב, והשני "זה עם הנקודות האדומות", אומר שטרן, "הוא מאוד רטרו שיק".

מאווררי התקרה משמשים הן כפריט שימושי והן כתיבול רומנטי, ובנישה שמיועדת לתריסי גלילה השתמשו  בלייברג ושטרן כמצע להצגת אוסף הצנצנות והבקבוקים של האחרון. העיצוב במקום טבעי וזורם ואינו מאולץ, ועל אף שהוא עכשווי, הוא אישי מאוד. לצד הקונטרסטים שבין החדש והישן מודגש גם הדיאלוג בין הנקי לגולמי.

"עכשיו, כשכבר התמוססו המשקעים הרעים שהיו לי מהקיבוץ, אני מתפנה להבין איזו השפעה גדולה היה למקום הזה עלי, גם במובן האסתטי". מספר בלייברג, יליד כפר גלעדי. "בקיבוץ אין מושג כזה אסתטיקה, והכל בא לשרת את הפונקציונליות. לכן גם התיקונים והבניות עשויים  למעשה מאלתורים יצירתיים. את חוסר השלמות הזה והגולמיות של החומר אני מאוד אוהב, ומשתמש  בזה בעבודות שלי. זה כנראה טבוע בי. גם כאן, בלופט, שהיה אמור להיות פיינשמקרי עם גימור נקי ואיכותי, משכתי לחומריות החשופה. כך  הארובה של קולט האדים עשויה למעשה מצינור ביוב, האהילים היוקרתיים תלויים על חוטים 'לא גמורים' והבטון המוחלק של הרצפה משנה את גווניו בהתאם לחיבורים. הדברים אומנם עשויים היטב, אך בכל זאת חשופים לעין".