שף לארוחת ערב שבת

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה/ חיים נחמן ביאליק

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה

וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.

וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת –

וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.

בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת –

"הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" – פָּסָחָה,

רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:

שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.

שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי

שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת – עֵינָיִם.

הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?

יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם!

וִיבֹרַךְ עַל מַפָּה נְקִיָּה לְלֹא פְרוּסַת חַלָּה –

וַתַּחְבֹּשׁ שְׁבִיס-שַׁבָּת לְרֹאשָׁהּ,

וַתְּחַלֵּף שִׂמְלָתָהּ, וַתִּכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהִים

וְהַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה.

וַיְהִי בְּהַעֲלוֹתָהּ הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה הִתְאַפֵּק,

כִּי מַר לָהּ, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ,

וַתֵּבְךְּ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפָלָה –

וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה.

עָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלָמָה, עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאֶחָת –

הִתְפַּלְּצָה הָאִשָּׁה:

"הֲתִבְזֶה, אֵל, מַתַּת אַלְמָנָה? אִם חָטְאָה אֲמָתְךָ –

שַׁבַּתְּךָ מַה-פִּשְׁעָהּ?

מַדּוּעַ נָקַרְתָּ אֶת-עֵינָהּ?" וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם

וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,

רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי

וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.

תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים

הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.

לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד

בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ.

אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת,

רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,

וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת

הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.

כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:

אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,

כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת

לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.

לונדון, שבט, תרצ"א

שירו של חיים נחמן ביאליק נספג בזכרוני משחר צעירותי, על העדפותיה של אימו בנרות לשבת על פני חלה ומזון. זאת כמובן, מבוסס על אמונתה הדתית, והמסורת היהודית.
ואם כבר במסורת עסקינן, רבים מאיתנו אוהבים לחגוג בערב שבת (יום שישי בערב) מסביב לשולחן המשפחתי. ארוחת ערב שבת היא ארוחה משפחתית מסורתית שבה כולם מסובין סביב קדושת השבת וקדושת המשפחה. אם ובת תדלקנה זוג נרות שבת. אב המשפחה יברך על החלה ועל יין הקידוש.
אז מי לא אוהב את ליל שבת? אפי נצר שר בציבור באחד מההפסקות בפסטיבל הזמר העברי (אי שם בשנות השישים), את השיר המתורגם "כל אחד אוהב את ליל השבת"...ובנימה אישית, אספר ששירה של עדנה גורן לפנות ערב שמושר בערבי שבת, מחמם לנו בסטודיו שף - ארז שטרן את הלב בעודנו עמלים על הכנת הארוחה ללקוחותנו.

רוביק רוזנטל כותב בבלוג השפה העברית: מי אוהב את השבת:
מעט מילים בעברית נדדו לשפות העולם. חלקן מילים עבריות שהפכו לחלק מן היידיש, כמו כושר, גנב ודווקא. הקבוצה המשמעותית והוותיקה יותר היא מילים שנדדו לשפות העולם באמצעות ספר הספרים, התנ"ך. לא, העברית איננה השפה העתיקה בעולם, ולא, היא איננה אם כל השפות, אבל את התנ"ך אף אחד לא ייקח ממנה. המילים שנדדו באמצעות התנ"ך הן רובן ככולן מילים מן הליבה התיאולוגית: הללויה, אמן, הושענא, תוהו ובוהו ואחרות, ומעל כולן המילה המובילה, ללא מתחרות: שבת. המילה שבת מופיעה במקרא 111 פעם, אבל לא בסיפור בריאת העולם. שבת מופיעה לראשונה בספר שמות טו, ובהמשך, בעשרת הדיברות, בצירוף "יום השבת". בפרק ב' בבראשית קרויה השבת "היום השביעי". על פי כמה מחוקרי היהדות, העובדה שהיא קיבלה מאוחר יותר שם שאינו מספר סידורי כמו יתר ימי השבוע מעידה על קדושתה. השורש הוא, כמובן, שב"ת, כנרמז מסיפור הבריאה.

סטודיו שף - ארז שטרן מכבד ומוקיר את כל המגזרים והעדות בישראל. אצלנו תוכלו למצוא מגוון של פיתרונות קולינריים בניהן לשבת חמין והן לשבת חתן. לשם כך בחרנו שיר שכל כולו ישראליות (מוטי פליישר שר את בואי כלה-שיר לשבת) ושיר המייצג את השירה הספרדית: הפרברים אליהם מצטרפת חוה אלברשטיין לשירה "התרגעות".

התפריטים באתר זה מייצגים את יכולותיו של שף ארז שטרן, אך אינם מחייבים אותו בשום צורה לדבוק בתכולתם המלאה. אנו מקפידים להתאים את התפריטים שאנו מציעים לכל קבוצה ולקוח בהתאם לשיחה מקדימה.