אייל שני והעגבנייה

f שיתוף

Tweet

לפני זמן מה נתקלנו בכתבה של ד"ר שכנוע, הלא הוא עו"ד יניב זייד שטוען כי אייל שני, השף הישראלי הבינלאומי המצליח, הצליח לעורר שוב סערה. 
בשנת 2019, הוא פתח מסעדה נוספת פרי המצאתו בניו יורק, שנקראת הסלון. המסעדה, קיבלה ביקורת קטלנית בעיתון הנפוץ "הניו יורק פוסט". מבקר האוכל סטיב קוזו התרעם על מחיר המנה של עגבניה חתוכה - 24 דולרים! שכתב (בין השאר) "העגבניה אמנם הייתה טעימה, אבל רחוקה מאד מהעגבניות הטעימות ביותר שאכלתי".

המבקר המפורסם אף סיכם בכך שבמקום "הסלון" אפשר לקרוא למקום "הפראיירים". הבדיחה על חשבוננו.
אז לא נותר לנו לשאול כמה שאלות מיידיות שצצו בעקבות האירוע:
ראשית, האם זו חוצפה (ועוד "חוצפה" ישראלית בניו יורק!) לתמחר עגבניה חתוכה ב-24 דולר?
שנית, מה באמת מוכר אייל שני?
ושלישית, וזו השאלה המסקרנת ביותר מה תעשה ביקורת כזו למסעדה של אייל שני?

אז לגבי השאלה הראשונה, נשאל אותה בניסוח מעט שונה -כמה באמת שווה עגבניה בודדת?
הרי כולנו יודעים, שאם נסתובב בשווקים ובסופרים בארץ, ונרכוש עגבניות, המחיר יהיה שונה ממקום למקום (לפי סוג העגבניה, סוג האוכלוסייה, והחתך הסוציו אקונומי של הישוב). שלא לדבר על חנויות הירקות הפרטיות, שם המחירים לעתים בכלל "משתוללים", ועוד לא הזכרתי את חנויות המזון האורגני והטבעוני למיניהן...
אז לשאלה "כמה באמת שווה עגבניה בודדת" נענה בפשטות: כמה שהלקוחות מוכנים לשלם עליה!
המסעדה של אייל שני בניו יורק (על פי פרסומים זרים...) מלאה כל הזמן או רוב הזמן, כך גם המסעדות שלו בישראל (צפון אברקסס, המזנון והסלון).
אייל שני היה ידוע תמיד בתמחור הגבוה שלו (בין השאר בגלל מערכת יחסי הציבור המשומנת שלו וההילה שהוא תמיד "משרה" על המנות שלו), ועדיין הלקוחות נוהרים. בשוק חופשי, ובמסעדה בבעלות פרטית, הכללים הם של היצע וביקוש -ואם כל כך הרבה אנשים מוכנים לשלם 24 דולר על עגבניה (וגם 24 דולר על ברוסקטה אבוקדו - שזה בעצם אבוקדו... ו- 19 דולר על שקית עם שעועית ירוקה...) - סימן שזה שווה להם. וזה מביא אותנו לשאלה השנייה -מה באמת מציע לסועדים אייל שני כשהוא מוכר עגבניה ב- 24 דולר? התשובה כמובן, היא לא עגבניה. אנשים עדיין שפויים ורציונליים... מסעדת הסלון, בדומה למסעדות של שני בישראל, מציעה חוויה שהיא הרבה מעבר לאוכל. הלקוחות מגיעים כדי לרקוד ולשמוח, רואים את הטבחים בפעולה,המוזיקה מגניבה ומקפיצה (בהזדמנות זו נמליץ לבקר במסעדת המזנון באבן גבירול בת"א, בסמוך לבית ציוני אמריקה, כשיש לכם זמן), התפריט פיוטי, ובקיצור - המסעדה מציעה חוויה ייחודית (ובניו יורק, שאינה מורגלת בסגנון כזה, מדובר בכלל בחוויה "מזרח תיכונית" מיוחדת). אז בעיננו, 24 דולר מגלמים בתוכם לא רק את העגבניה החתוכה, אלא גם את שמחת החיים, אופן וצורת ההגשה, והחוויה שמקבל הסועד -וגם את השונות הים תיכונית, שניו יורק הקוסמו-פוליטית כל כך אוהבת. והשאלה השלישית, ואולי המסקרנת ביותר, היא -כיצד תשפיע הביקורת הקטלנית בעיתון נחשב על כמות הסועדים במסעדה? כמובן, רק ימים יגידו. לכאורה, מדובר בסיוט של כל שף ושפית - שמבקר מפורסם "יקטול" בפומבי את המנות שלכם.
אבל, למעשה, הגישה שלנו היא שהביקורת הזו תעשה רק טוב למסעדה, ושמספר הסועדים לא יקטן, ואף יעלה! למה? כי עכשיו הרבה יותר אנשים יודעים על קיומה של המסעדה, נוצר "דיבור" עליה, ולצד הרבה אנשים שכנראה לא ירצו להגיע ולשלם כל כך הרבה, יהיו הרבה אחרים שירצו לראות את העגבניה המדוברת הזו שעולה 24 דולר, להתנסות בטעמה וגם לדבר עליה עם החבר'ה (כי בכל זאת, אנחנו אנושיים - אף אחד לא משלם 24 דולר לעגבניה ושומר את זה לעצמו...).
אני לא תמיד מסכים עם המשפט "גם פרסום רע הוא פרסום", אבל במקרה המדובר, דווקא כן. מה גם, שהביקורת עצמה לא כללה או מסרה אינפורמציה מפלילה על שנמצאו במסעדה של אייל שני חולדות במטבח, או שהמלצרים היו גסי רוח או גזענים (שזה דבר שהיה יכול באמת למוטט מסעדה, מצליחה ככל שתהיה), אלא שהדיבור או הבאזז הוא על המחירים הגבוהים. ומחירים גבוהים מעידים, בין השאר, על: מיתוג, מיצוב גבוה, חוויה שונה, על איכות... וגם על אומץ של שף, שרואה את עצמו אומן, ומתמחר את המנות שלו בהתאם.

עזר בכתיבה ד"ר יניב זייד